ארומה של שבעה...

בשעה טובה לאחר התלבטויות אין ספור זכיתי והגעתי להחלטה.

אני רוצה לשתף אתכם קוראים יקרים בסיפור ששמעתי מפי חברתי לעבודה.

הסיפור, כמו כל סיפור טוב מתחיל ב"סוף". כדי שיהיה קל יותר להבין , לבכות ,לצחוק ואולי גם להזדהות, אספר אותו בשפתי ,כלומר בגוף ראשון.

הסיפור היה ככה:

בצהרי היום בחודש שבט ,בירושלים , השמש מציצה  מבעד לענני הגשם הכבדים. ראשי שלי עסוק בלתכנן את מעשיי לקראת השלג המתוקשר הקרב לבוא. הדמיון מתכנן ובונה על פתיתים לבנים ומראה של שמיכה לבנה שתכסה את עיר הבירה, מרק מהביל וסרט משפחתי.

 והנה שיחת טלפון (אחרי 30 שסיננתי...לא ברור לי למה לזו עניתי ) ובה בישרו לי שחמי, אבי בעלי נפרד מאיתנו והלך לעולמו.

מחשבה ראשונה , אוף הלך השלג, מחשבה שנייה, איך אפשר למות עכשיו כשבחוץ  המעלות סביב החמש מסתובבות. מיד, תוך שניות,  מה לעשות (זוכרים?? אני אישה)הראש מתאפס, והצבע הלבן מקבל גוון אחר ואת השלג הטלית מחליפה . והנה הכל מהר, אסור להלין, אסור לבנים לרדת אל חלקת הקבר (מנהג ירושלים) ועוד בערך מאה  "אסורים אחרים", שכל מי שחפץ לומר פשוט שולח לשונו ואומר. כל חבר, קרוב או סתם דוד רחוק מוסיף "אסור" משלו והרשימה מתארכת. הראש כבר מתפוצץ לי מרוב "אסורים" והופ אנחנו ב"שבעה".
כאן המקום לציין שהמנוח,מנוחתו עדן, היה מרוקני! וכל ילדיו ,אשתו והדודות-אחיות יישבו שבעה כמיטב המסורת,כדת וכדין. 

אני מוצאת את עצמי, מול ההמון בבית המנוח. קריאות ה"אסורים" ממשיכות ללא הפסקה ומכל עבר ופתאום הדודה שזכתה היום בתואר אחות האלמנה, הגיעה במיוחד מצפון הארץ לנהל את האירוע ...היא מתחילה לחלק הוראות. כולנו עובדות כמו נמלים חרוצות.

המנחמים מתפרצים הביתה ומיד הופכים ממנחמים עם פרצוף עצוב  לאורחים רצויים מאוד שמזמן לא שתו תה עם נענע או נס קפה על בסיס חלב,(אולי לדודה יש מניות בארומה ותכף יישלחו את מכונת האספרסו)  וכמובן, איך יכולתי לשכוח ליד הקפה באה עוגה ריחנית נפלאה מאפה ידיה של... מנהלת  האירוע. 

ואני, עומדת מהצד ולא ממש מבינה את התהליך שהפך את הבית הנעים של סבא וסבתא  ל"בית קפה שכונתי " הומה אדם. ממש "ארומה" , בימים עמוסים שיש להזמין מקום מראש.

אז מה אני עושה ??? לא מורידים לי עדיין הוראות, אך אלה בטח יגיעו במהרה. בינתיים אני רק מתאמנת ומטפחת  את כישורי המלצרות שלי, שלא מומשו כשהייתי צעירה מעין חוויה מתקנת. מסביבי הדודות והגיסות מתכוננות להכנת ארוחת הערב. כולן מגוייסות למלאכת  הבישול, הטיגון, התיבול וכו'.

ומה איתי???

כאן המקום להסביר שמוצאי אינו מהרי האטלס ,הורי היגיעו לארץ מארצות אירופה. במילים אחרות האשכנזייה של הבית, ובלשון האח הגדול "הפרידמנית" כזאת שמשתמשים בה רק שצריך לכתוב נאום או דבר חכמה כי לא נעים להכניס צ'ק ללא ברכה ל  *.

חס וחלילה מלהכניס את הפרידמנית  לרזי מלאכת הבישול וללמדה ממטעמי האבלים בצפון אפריקה. מידי פעם הופנן אלי משימות ממנהלת האירוע : " קלפי את השומים, קלפי את הבצלים,  התחילי למלצר... אורחים נוספים הגיעו...." אני לא מבינה ממתי המנחמים הפכו להיות כל כך רעבים, שהרי כולם אכלו בקפטריה בעבודה. תוך כדי העמסת מגשים מלאי כל טוב, אני שומעת את גיסותיי שרק עתה קברו את אביהן, משוחחות על המבצעים האחרונים שבחנויות הנעליים שבקניון.  באמת מסכנות ואומללות, איך אבא היה יכול למות דווקא עכשיו שבכל החנויות מכירת "סוף-עונה" בעיצומה.

והנה  כולם כבר שבעים ומדושנים, השעה אחת עשרה בלילה והאורחים-המנחמים מתפנים לאט ובלי רצון, ואת  "בית הקפה" החדש נוטשים. בצדודית האוזן שומעת אני שהגיעה עת השטיפה, שהרי מחר " פותחים" שוב לקהל והכל צריך להיות נוצץ, בוהק, מבריק ומלוקק כמיטב המסורת המרוקאית.
 באפי עולים אדי הפרפיום הריחני והסמיך! מבצע לחגים שניים ב-9.99

 איזה כיף אני לא מוזמנת להשתתף באירוע הניקיון.

מנהלת האירוע לא מחזיקה מידיעותיי בניקיון....       אני חוזרת  הביתה לאי השפיות שלי!

הצג מפה גדולה יותר

הצג מפה גדולה יותר